פריוולגיה, צדק חלוקתי, קיפוח

בואו נדבר על המילה שאסור לדבר עליה

נדמה שהמילה "קיפוח" מעוררת בכל הצדדים בחברה הישראלית חרדה לא ברורה. לעתים קרובות המילה הזאת מעוררת סט של תגובות חצי-אוטומטיות, שכוללות זלזול מובנה: "עוד פעם אתם עם האכלו לי שתו לי שלכם", "בקיבוץ יש 40% מזרחיים!", "אולי במקום להתבכיין, תפסיקו לשחק שש בש ותתחילו לעבוד?", הם רק חלק מהמשפטים שנאמרו בהקשר של המחאה לשחרור נחל האסי.

כדי להתגבר על ההתנגדות הזאת, צריך לרגע לפרק את המילה הזאת קיפוח ולהבין אותה בהקשר של היום. אכן, מבנה היחסים והכוחות בחברה הישראלית היום טוב לאין שיעור מאשר בשנות החמישים והשישים (ברוך השם), אבל אין זה אומר שהעוולות, שהזרעים שלהם נטמנו בשנים הראשונות של המדינה, חלפו מן העולם. לעתים קרובות העוולות האלה מתעצמות לאורך הדורות, דרך העברת נכסים, הון ובעיקר - אדמות.

המחאה לשחרור נחל האסי מתמקדת בנחל קטן אחד, סמל, לאופן בו קיבוץ עם 300 בתי אב, מנכס לעצמו משאב טבע ציבורי בעוד ציבור רחב של עשרות אלפי בני העמק האחרים, ועוד כמה מליוני אזרחי מדינת ישראל, לא זוכים לגישה לה הם זכאים כחוק.

הנחל הזה הוא איננו רק משאב טבע שניתן לרחוץ בו, הוא גם סמל למערכת כלכלית, חברתית ופוליטית שמייצרת אפליה של קבוצות רחבות בישראל ונותנת פריווילגיה, משאבים וגישה בלתי סבירה לקבוצות כוח קטנות.

המתנגדים למחאה ינסו להקטין את המאבק לשחרור נחל האסי על ידי כך שהם אומרים שהוא מאבק רגשי, מאבק "של תחושות". כמובן שאי אפשר להתכחש למימד הרגשי הקיים במאבק הזה, מדובר בזיכרון ארוך ימים הכולל כאב והשפלה של סבים וסבתות, אבות ואמהות ובנים ובנות, שנושאים את הכאב הזה ואת הרצון לתיקון עד היום, אבל זאת תהיה טעות להגדיר את המאבק הזה כמאבק שהוא אך ורק רגשי.

צריך להבין שהקריאה שלנו לשחרר את נחל האסי, היא קריאה להפסיק את שרשרת העוולות. הסבים שתקו, ההורים סבלו, ודור הילדים של היום לא מוכן שהגלגל הזה ימשיך הלאה. אנחנו מרגישים שווים בני שווים, בעלי זכות טבעית לאדמה ולמשאבי הטבע לא יותר ולא פחות מכל אחד אחר. בלי רגשי נחיתות, לא מתוך "קנאה", פשוט מתוך שהשוויון הוא מה שמקנה לנו כפרטים וכחברה את הכוח לבנות ולהבנות.

המאבק הזה יכול וצריך לשנות את פני החברה הישראלית, כי הגיע הזמן.

מהו צדק חלוקתי וכיצד נחל האסי מהווה עיוות שלו?

צדק חלוקתי פירושו חלוקה שוויונית של כלל המשאבים הקיימים במדינה בין כל אזרחיה. בישראל המשאב הנזקק, החשוב והיקר ביותר הוא הקרקע. מהקרקע נגזרת שורה רחבה של משאבים נוספים שהם נחלת הכלל כמו חופי ים, נחלים, מעיינות ושמורות טבע. על הקרקעות נבנים בין היתר מפעלי תעשייה ותיירות המניבים ארנונות גבוהות שיש לחלקן באופן שווה בין כלל אזרחי המדינה.

הנה עובדה מטלטלת:

כ – 80% מהקרקעות במדינת ישראל נשלטות על ידי המועצות האזוריות שמהוות כ – 4% מאוכלוסיית המדינה.

מה זה אומר?

שאותם מפעלים, בתי מלון ועוד המניבים רווח עצום לאותן מועצות אזוריות אינם מתחלקים בצורה שוויונית והוגנת בין כלל הציבור הישראלי. תשלומי הארנונה של אותם גופים מועברים למועצות האזוריות בעוד הערים הסובבות את אותו השטח אינן מקבלות אף שקל מאותם רווחים. דבר זה יוצר אי שוויון בין התושבים הגרים בסמיכות זה לזה. ההשקעה לתושב במועצות האזוריות היא פי 4 או יותר לעומת ההשקעה בתושב שגר בעיר הסמוכה.

לעיוות קרקעי זה יש השלכות רבות: מחירי הדיור, הקושי של זוגות צעירים לרכוש דירה, ההשקעה בחינוך, שירותים ציבוריים ותשתיות נוספות: פערים שאין להם מקום בישראל 2020.

נחל האסי הוא סמל של עיוות קרקעי, עיוות של צדק חלוקתי ואי השוויון בעמק בית שאן:

מועצה אזורית עמק המעיינות חולשת על שטח של 250,000 דונם ומונה כ 12,500 תושבים,

לעומתה - העיר בית שאן חולשת על 7,500 דונם ומונה כ 20,000 תושבים.

מישהו אמר חלוקת משאבים לא הוגנת?

אי השוויון מתבטא בצורה הכי גסה בהשקעה בחינוך לילד-

במועצה אזורית עמק המעיינות מושקעים כ- 14,500 ₪ בחינוך לכל ילד ואילו בבית שאן מושקעים 4,500 ₪ בלבד.

מועצה אזורית שמנה לעומת עיר חנוקה שנאבקת על כל שקל.

עכשיו תאמרו: "רגע, אבל זה שטחי חקלאות!" - אז זהו, שלא כך פני הדברים: רבים מהשטחים עברו שינוי ייעוד והפכו לשטחי נדל"ן ואלו שנשארו שטחי חקלאות משמשים לשימושים שונים, דוגמת חקלאות שמש. מה היא חקלאות שמש? חקלאות שמש היא מונח מכובס לפאנלים סולאריים - עסק כלכלי לכל דבר ועניין, שהקשר בינו לבין חקלאות פשוט לא קיים.

ונסיים בציון היסטורי קטן:

בראשית הקמת המדינה הוחלט כי בית שאן זקוקה לפיתוח משמעותי וגיוס אוכלוסייה נוספת, אלא שקיבוצי הסביבה הערימו קשיים כיוון שהבינו שיישוב גדול ידרוש מהם העברת שטחים לטובת העיר.

לבסוף הלחץ עבד ובית שאן נשארה עם השטח המקורי שהוקצה לה בעוד קיבוצי הסביבה המשיכו לשגשג ולפרוח.

"סיפורן של בית־שאן ואשקלון מלמד שהעוול שנעשה בתחום חלוקת הקרקעות היה כפול. לא רק שעיירות פיתוח כדוגמת בית־שאן קופחו בשטחים שבעבר שימשו רק לחקלאות והיום משמשים את בעליהם גם למטרות מסחריות, אלא שחלוקת הקרקעות הבעייתית אף הערימה קשיים על התפתחותן הפיזית והכלכלית" (אליישיב רייכנר, מקור ראשון)